בין אשמה לאחריות 

בין אשמה לבין אחריות


אנשים נוטים לא פעם, לבלבל עצמם בין אשמה לבין אחריות. בלבול לא מודע זה בסמנטיקה משפיע עלינו, אף הוא בצורה לא מודעת. השפעה של עיכובים ויצירת קשיים בחיים.

רגש האשמה מתעורר בבני אדם, כאשר הם מאמינים, כי עשו משהו רע. אשם הוא מי שחויב בדין. הוא עשה עוון, חטא או פשע. ניתן להוסיף, כי רגש האשמה מוזן ע"י המצפון.

הפסיכולוגיה האבולוציונית טוענת, כי רגשי אשמה הינם תולדה של אבולוציה חברתית. אדם חש אשמה כאשר פגע בזולתו בדרך כלשהי, ישתדל להימנע מהתנהגות זו בעתיד. כלומר, זהו רגש אנושי טבעי. רגש אשר מסייע לשמירת החברה והקהילה.

עם זאת, היו וישנם מי שמאמינים, כי בעלי כוח בחברה ובמדינה (בכל מדינה), עושים שימוש לא תמיד נאות ברגש האשמה של האדם. הם אף חושבים, כי רגש זה נעשה כלי לשליטה חברתית. מדוע? מאחר ומי שמפעם בו רגש האשמה, לא יחוש שהוא ראוי למלוא זכויותיו. הוא לא יאבק למען השגת מטרותיו ושאיפותיו. חברה המורכבת מאנשים עם רגשות אשמה, נוחה יותר לשלטון מחברה המאמינה כי היא ראויה למלוא זכויותיה.

אחריות לעומת זאת, הינה מחשבה והתנהגות השומרים על כללי המוסר המקובלים בחברה. התנהגות אחראית מורכבת משיקול דעת, מטעם מוסרי, ממהימנות ונאמנות. מערבות ומחויבות.

אחד ההבדלים הברורים בין אשמה לבין אחריות נעוץ בגישה שלנו; האשמה עצמית נובעת מגישה ביקורתית כלפי עצמנו. כאמור, הטון מאשים. וכפי הידוע, כל הפוסל, במומו פוסל, אנו נאשים גם את זולתנו (יהא אשר יהיה) מתוך אותה גישה ביקורתית. ולהבדיל, כאשר אני לוקח אחריות על מעשה ו/או מחשבה שעשיתי וחשבתי, אני בוחן את הסיטואציה ממקום יותר חיובי ומבין. הגישה יותר חומלת.

ההשפעה של שתי הגישות שונה אף היא; כאשר אני שופט ומבקר את עצמי (וזה נכון גם לגבי זולתי), אני מתמלא כאמור, רגשי אשם. תחושה זו מעוררת תחושת חוסר אונים. הדימוי והערכה העצמית ניזוקים. יש מי שאף עלול לחוש לא מוצלח ולא שווה. הרגשה של קושי. של מכאוב. כישלון.

אך כאשר אני לוקח אחריות, אני ניגש מתוך תחושה של ערך עצמי. מחשבה פרקטית שאני יכול להתמודד עם מה שנעשה. יש ביכולתי לשנות. אני יכול לשפר. זוהי תחושה של מסוגלות ושל יכולת. כל כוח פנימי. אני מרגיש מספיק בטוח בעצמי, עד כדי כך שמותר לי לטעות. אני בן אנוש וזה אנושי לטעות. אני סולח לעצמי. אני חומל על עצמי ומנסה להבין את עצמי. את מניעי ההתנהגות שלי. כאשר אני לוקח אחריות, אני מעניק לעצמי לגיטימציה רגשית להיות מי שאני.

ההשפעה היא בהתאם.

הביקורת והשיפוט "יונקים" הרבה מאוד אנרגיה. זמן של מחשבות. זמן של רגשות עודפים. לא נותר כוח לשנות, לשפר. חסרה האמונה לשם. כך. חסר כוח הרצון, שכן רוב אנרגיה מושקעת בתחושות האשמה והשפעותיה. כך נוצר מעגל של כישלונות קטנים יותר וגדולים יותר היוצרים אכזבה מעצמנו, מהחיים וחוזר חלילה.

אלא, שיש לנו ברירה. יש לנו בחירה. אנו יכולים לבחור בגישה אחרת. אנו יכולים לקחת אחריות ובכך, לבחור להבין את עצמנו. לנסות להבין את ההתנהגות שלנו. את המניעים שלנו. מתוך הגישה החומלת והמבינה הזו כלפי עצמנו (ושוב, ההשפעה היא כמובן גם על סביבתנו, זולתנו), נוכל ליצור שינוי. או אז תיוותר לנו די אנרגיה חיובית לקחת אחריות ולשנות. נוכל לנהוג אחרת. נוכל לראות אחרת. נוותר על המשקפיים הישנות ונשיג חדשות. נוותר על הרגלים ישנים ונגיב למה שקיים ברגע נתון, נהיה יותר אותנטיים, חופשיים מרגשי אשמה כובלים.

הצד הלוקח אחריות שבתוכי, הוא הצד הבוגר והמבין את חוק הסיבה והתוצאה. הוא לא מאמין באשמה וענישה, אלא בגורמים לסיבות. גורמים אותם אנו יכולים לשנות.

תמיד יש לי בחירה לאיזה קול להקשיב. איזה צד לבחור.

ברכות ואהבה,
שלומית